כללי ירושלמי- שאלות ללא תשובה

"תּוֹרָ?ה אַחַ?ת יִהְיֶ?ה"

כל הבא בשערי התלמוד הירושלמי, שם לב שמשהו כאן שונה. לא רק דרכי המחשבה מיוחדים, אלא גם אופי הדיון.

למשל, אחד הדברים הבולטים, הוא דרכו של הירושלמי לשאול שאלה, מבלי לענות עליה כלל. פשוט ממשיכים הלאה. לפעמים לא ברור, האם המשפט הבא הוא תשובה לשאלה הקודמת, או שהוא עניין אחר.

ההבדל בין התלמודים באופי הדיונים והסקת המסקנות, הביא רבים לדון בשאלה, האם הירושלמי ערוך ומסודר כמו הבבלי, או שהוא נעצר מבלי עריכה מסודרת, ולכן יש קשיים בהבנתו ובדרכיו.

נראה שיש כאן עניין שורשי בדרכי לימודו והנהגתו של התלמוד הירושלמי.

ראיתי דבר מעניין, שנכתב לפני למעלה ממאה שנה, בהקדמת הספר "תוספת ירושלים", העוסק בהלכות מתוך הירושלמי שאינן סותרות את מסקנות הבבלי. וזו לשונו:
"לדעתי גם כוונת החיבור ירושלמי גופא, היה על דרך זה שלא לקבוע בו הלימוד כמו בכוונת הבבלי, כי בבבלי קבעו להלכה בסוף הוראה באין לחלוק להדורות הבאים ולהרהר אחריו, ונקבע לעסוק בו בתמידות, כסידור המשנה בסוף התנאים לחיבור כללי אשר הושם לחוק על כל האמוראים שאין בידם לחלוק על המשנה להיות שגור בפיהם בעל פה, כן היה חוק לרבנן סבוראי והגאונים להיות בקי בבבלי.

לא כן כוונת הירושלמי, דהרשות נשארה אז לחלוק, ולזאת לא נקבע ללימוד גמור כל כך, ולא נתפרסם בכל תפוצות ישראל כהבבלי בכל הישיבות ובתי מדרשים...

ולזאת תמצא בבבלי דכל דבריו מפורשין באר היטב לכל תלמיד וצורב שיהא יד הכל ממשמשין בה. לא כן הירושלמי שנראה בעליל להרגיל בו מעט כי כל דבריו סתומין וכרמיזה בעלמא למי שצריך לעיין בו לפרקים."

מהלך התלמוד הירושלמי הוא לפתוח ולא לסגור, לאפשר דיון ולא לקבוע מסמרות. לעומת זאת בבבלי המגמה היא להכריע ולקבוע דברים ברורים.

כיוצא בזה יש הבדל בין מנהג ארץ ישראל למנהג בבל ביחס לברכות ותפילות. בהקדמת "סידור ארץ ישראל" כותב העורך: "ככלל, נראה שנוסחאות התפילה בארץ ישראל היו מגוונים יותר וחופשיים יותר מאשר אלו שבבבל."

מהי משמעות הדברים?

הרב קוק זצ"ל אומר, בספר אורות:
"אי אפשר לאדם מישראל שיהיה מסור ונאמן למחשבותיו הגיונותיו, רעיונותיו ודמיונותיו, בחוץ לארץ, כתכונת הנאמנות הזאת בארץ ישראל. הופעות הקדש, באיזו מדרגה שהן, נקיות הן בארץ ישראל לפי הערך, ובחוץ לארץ מעורבות הן בסיגים וקליפות מרובים".

התלמוד הבבלי נכתב בגלות, ובאוירה של גלות. מערכות החשיבה בגלות מכירות בכך שקשה לסמוך עליהן שהן מכוונות לרצון ד'. האדם מכיר במוגבלות שכלו ודמיונו, והמרחק בינם לדבר ה' המזוקק. לכן הגישה היא שיש לקבוע חוקים ברורים וחתוכים, כדי לצמצם עד כמה שאפשר את מרחב התימרון של הלומדים.

אבל בארץ ישראל המגמה הפוכה. התורה מופיעה בארץ, ויותר סומכים על האדם שיגיע אל הדברים מעצמו. לכן התלמוד הירושלמי פחות חתוך וסגור.

גם אחרי שהתלמוד הבבלי כבש את העולם, היה בכל הדורות דיון דומה בין שני דרכי הנהגה ופסיקה. ידועה המחלוקת בין הר"י מגאש והמהר"ל, שהראשון פסק שעדיף ת"ח שבקיא בתשובות ופסקים, מאחר שבקיא יותר בדרך הסקת מסקנות מהגמרא בכח לימודו ושכלו. והאחרון אמר בדיוק הפוך.

בדור שלנו, דור החיבורים, אנו ניזונים משתי הדרכים, כדי לסלול את דרך המלך.